וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר. י״ח פעמים נתיחד הדיבור למשה ולאהרן ביחד. ואלו הן ג' פ' וארא. וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל. ויאמר ה' אל משה ואל אהרן לאמר כי ידבר אלכם פרעה לאמר. ויאמר ה' אל משה ואל אהרן קחו לכם מלא חפניכם:ב' פ' בא. ויאמר ה' אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמר החדש הזה וגו'. ויאמר ה' אל משה ואהרן זאת חקת הפסח:א' פ' שמיני. וידבר ה' וגו' דזאת החיה:א'. פ' תזריע. וידבר ה' וגו' דאדם כי יהי' בעו' בשרו:ב' פ' מצר'. וידבר ה'. דנגעי בתי'. וידבר ה'. דפרש' זבים:ג' פ' במדב'. וידבר ה' דאיש על דגלו. וידבר ה' דנשא את ראש בני קהת. וידבר ה' דאל תכריתו:א' פ' בהעלתך. ויאמר ה' פתאם אל משה ואל אהרן:א'. פ' שלח. וידבר ה' דעד מתי לעדה:א' פ' קרח. וידבר ה' דהבדלו מתוך העדה:ג' פ' חקת. וידבר ה' דריש פרשתא. ויאמר ה' דיען לא האמנתם בי. ויאמר ה' דיאסף אהרן:ומה שאמר הקב״ה להם שיאמרו לישראל. המה י״ג פעמים [ור״ל כי דל מינייהו ה' פעמים שלא היו שליחותן לישראל כלל רק אליהם לבד היה הדיבור ואלו הן. ויאמר ה' דכי ידבר אלכם. שלא נשתלחו לישראל רק לפרעה. ויאמר ה' דקחו לכם מלא חפניכם. ג״כ לא נשתלחו רק להביא מכת שחין. וידבר ה' דנשא את ראש בני קהת. וידבר ה' דאל תכריתו. גם שם לא היה המצוה לישראל רק למשה ולאהרן לבדם שיקבלו מספר בני קהת. ולהזהיר על כלי המקדש. ויאמר ה' פתאם. ג״כ לא נשתלחו כלום רק שהיה תוכחת מוסר למרים ולאהרן על תלונתם במשה. וא״כ לא נשתיירו רק י״ג פעמים שנצטוו בשליחותן לישראל. והיינו דאיתא בת״כ י״ג דברות בתורה למשה ולאהרן וכנגדן י״ג מיעוטין שלא נשמע קול הדיבור רק למשה לבד כי א״צ למעט את אהרן רק בי״ג דברות כמו שנתבאר והבן] והי״ח פעמים שנאמרו למשה ולאהרן וכן הי״ג פעמים שנצטוו על שליחותן לישראל המה בסוד י״ג. י״ח:זאת חקת התורה. לפי דכתי' והזה הטהור על הטמא ביום השלישי וביום השביעי יכול דווקא הזאה ביום. שחיטתה וקבלת דמה הזאת דמה שריפתה והשלכת עץ ארז ואזוב ושני תולעת שהם דווקא ביום מניין ת״ל חקת התורה כל הפרשה א'. ודווקא אילו ה' דברים לפי ששוו להזאה כמו שהזאה פסול באשה כך הם פסולי' באשה ולכך הם פסולי' גם בלילה אבל לא שאר דברים כמו שיתבאר:זאת. למעט אסיפת אפרה ומילוי מים וקידוש הואיל וכשרים באשה כשרים ג״כ בלילה:חקת. ג״ש מיו״כ מה יו״כ בכ״ג ובכלי לבן אף פרה כן (ועיין הכל ביומא מ״ב ע״ב והוא שלא כדעת הרמב״ם הלכות פרה אדומה פ״א הל' י״א י״ב וע״ש בכ״מ דאף בכהן הדיוט כשר):אשר צוה ה'. שטעון פרישה ז' ימים כמו ביו״כ ודרשינן מדכתיב כאשר עשה ביום הזה צוה ה' לעשות לכפר עליכם ודרשינן לעשות זה מעשה פרה לכפר זה מעשה יו״כ וכן כאן כתיב ג״כ צוה ה' כמו דכתיב שם צוה ה':דבר אל בני ישראל. שיהא ג״כ לדורות לפי שכתוב ויקחו אליך יכול שאין פרה אלא שעשה משה וכל הדורות יהיו מזים מאותה פרה ת״ל בני ישראל שתהא נוהגת לדורות שיעשו פרה בעת שיהיו צריכין:ויקחו. משל צבור מתרומת הלשכה. (פ״ד דשקלים משנה ב') אליך. שתהא אתה הגזבר על המעות:ויקחו אליך. ללמד שפרה שעשה משה צריכה שיהיה אפרה בכל הפרות שיעשו לדורות ויהיה מעט אפר מפרה של משה:פרה. בת שלש (ועיין ברמב״ם פ״א מהלכות פרה ושם פסק כחכמים דאף בת ד' כשירה) וכל מקום שנאמר פר או פרים בני שלש הם:אדומה. דווקא וכל שאר המראות פסולות:תמימה. לפי שנאמר למטה אשר אין בה מום מה ת״ל תמימה אלא ללמד שתהא תמימה באדמימות ואפילו רק שתי שערות שחורות פסולה:אין בה מום. למדין ג״ש מקדשי' דכתי' כל מום לא יהי' וכל המומין הפוסלים בקדשים פוסלים בפרה (משנה ג' פ״ב דפרה):אשר. ריבוי לרבות כל דברים הפוסל בקדשים כגון יוצא דופן אתנן ומחיר. ובקדשים אתרבו כל הני מכל דבר רע פ' שפטים ובפרה פסוליה מריבוי דאשר:אין בה מום. פרט לעגלה ערופה שאין פוסל בה מום לפי ששוו שלא יעלה עליהם עול יכול אף במומים ישוו שניהם ת״ל אין בה. בפרה פסול מום ולא בעגלה ערופה:אשר לא עלה עליה על. לפי שנאמר גבי עגלה ערופה אשר לא עבד בה אשר לא משכה בעל מניין לרבות אף בפרה פוסל שאר עבודות ת״ל אשר לרבות שאר עבודות א״כ מה ת״ל עול דווקא עול פסול אפילו לא עשה עם ההעלאה שום מלאכה ועבודה רק כשהעלה העול פסולה אבל בשאר עבודות אין פסול אלא כשעבד בה עבודה שלא לצרכה (עיין בסוטה דף מ״ו ע״א):עלה עליה. לפי שבעגלה ערופה אין פסול עד שתמשוך בעול כמו שכתוב אשר לא משכה בעל יכול אף בפרה ת״ל עלה אפי' בהעלאה פסולה. עליה. למעט קדשים שאין פוסל בהם עבודה אפי' שכבר הם קדש ואעפ״י ששוין במומין:ונתתם אתה אל אלעזר הכהן. כל מעשיה עד אסיפת אפרה יהיו הכל בכהן:אל אלעזר. שיהיו כל מעשיה בסגן:אתה אל אלעזר. אותה בסגן אבל לדירות בכה״ג:והוציא אתה. שלא יוציאו אחרת עמה כשאינה רוצה לצאת לפעמים:אל מחוץ למחנה. חוץ לשלש מחנות ולמדין מפרים הנשרפים שכתוב בהם ג״כ מחוץ למחנה (והתם דווקא חוץ לג' מחנות לפי ששם כתוב ג״פ מחוץ למחנה) אף בפרה חוץ לג' מחנות:ושחט אתה. שלא ישחוט אחרת עמה שהמלאכה פוסלת משעת שחיטה עד שתעשה אפר:לפניו. שהיסח הדעת פוסל בה עד שתעשה אפר. (יומא דף מ״ב ע״א) בגמ' יש פלוגתא רב ושמואל רב אמר שחיטה בזר פסולה ושמואל אמר כשירה וסייעתא לרב מברייתא דאתרבי מזאת חקת התורה ושמואל סובר דכשירה דכתיב ושחט אתה לפניו ולקח אלעזר הכהן משמע דשחיטה בזר כשירה (וכן בשריפה כתיב ושרף את הפרה ואח״כ ולקח הכהן משמע דשריפה בזר כשירה) ופשטות הפסוקים משמע כשמואל ולא כרב אבל בזוהר מצאתי הכרעה בין שני הדעות שפרה הראשונה אפי' בזר הי' כשר שחיטתה ושריפתה אבל לדורות פסולין בזר כמו שמצינו דפרה הראשונה הי' קלה קדושתה שהיא כשרה בסגן אבל לדורות דווקא בכה״ג וכמו כן בשני עבודו' שחיטה ושריפה חמור לדורות שפסולים בזר:ולקח אלעזר הכהן. הכהן. בבגדי כהונה. הכהן שבעה פעמים בפרשה שכל מעשה הפרה הם ז' ז'. ז' כהנים. ז' הזאות. ז' טומאות. ז' טהרות. ז' כיבוסים. ז' פרות. ז' שריפות:ז' כהנים. ונתתם אתה אל אלעזר הכהן. ולקח אלעזר הכהן. ולקח הכהן. וטמא הכהן. וכבס בגדיו הכהן. הרי חמשה ומשה ואהרן גם כן שני כהנים כמו שכתוב משה ואהרן בכהניו:ז' הזאות. והזה מדמה שבע פעמים:ז' טומאות. כל הבא אל האהל. וכל אשר באהל. וכל כלי פתוח. בחלל חרב. או במת. או בעצם אדם. או בקבר:וכן טהרות. והזה על האהל. ועל כל הכלים. ועל הנפשות. ועל הנגע בעצם. או בחלל. או במת. או בקבר. הרי ז':ז' כיבוסים. וכבס בגדיו הכהן קאי על ג״פ הכהן שכתוב למעלה ונתתם אל אלעזר הכהן. ולקח אלעזר הכהן. ולקח הכהן עץ ארז הרי ג' כיבוסים. והשרף אתה יכבס בגדיו. וכבס האסף וגו'. והזה הטהור כו' וחטאו ביום השביעי וכבס בגדיו. ומזה מי הנדה יכבס בגדיו:ז' פרות כמו שאמרו ז״ל מס' פרה (פ״ג משנה ה') ורמוזים כל הז' בפסוק. פרה אדמה. ושרף את הפרה. אל תוך שרפת הפרה. את אפר הפרה. וכבס האסף את אפר הפרה. חטאת הוא. ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת:ז' שרפות. את ערה. ואת בשרה. ואת דמה. על פרשה ישרף. עץ ארז. ואזוב. ושני תולעת. הרי ז״פ ז':עוד שלשה פעמים ז' בפ'. וטמא שבעת ימים. ושבעת ימים היו מפרישין ומזים על הכהן מכל החטאות שהיו שם כמו שאמרו חז״ל. וג' פעמים כתוב בפ' הזאות יום השלישי וד' פעמים הזאות יום השביעי הרי ג״כ ז'. הרי הכל עשרה פעמים ז' עולה ע' וז' פעמים ז' הם רמוזים מ״ט פנים לתורה אבל יש עוד עד ע' פנים וכמו ע' נפש נכללו במ״ט בפ' ויגש ונכתב מקודם מ״ט (והם בני לאה עם בני זלפה שפחתה) ואח״כ בני רחל ובלהה שפחתה:ולקח אלעזר הכהן. זה קבלת הדם שיהי' בכהן:מדמה באצבעו. שיהא הקבלה דווקא בידו לפי שבשלשה מקומו' היו הקבלות ביד. גבי דם אשם מצורע ולוג שמן של מצורע וגבי פרה. גבי דם אשם מצורע היו ב' כהנים אחד בכלי וא' ביד וגבי שמן קיבל תחילה בכלי ונתן לתוך ידו אבל בפרה אינו כן אלא ביד דווקא קיבל מן הפרה ולא בכלי:באצבעו והזה. בימנית דווקא ובמיומנת שבימין דהיינו באצבע דכל מקום שנאמר אצבע אינו אלא ימין ולמדין מאצבע דכתיב גבי שמן מצורע דכתיב אצבעו הימנית הידוע המיומנת שבימין דהיינו יד ימין ואצבע ולא שאר אצבעות אף כאן הזאה דווקא באצבע ובימין וכן בכ״מ שכתוב אצבע כן הדין:והזה. ולא יזרוק ולא יטיף:אל נכח פני אהל מוע'. במזרחו של אהל מועד ולמדין ג״ש מעל פני הכפרת קדמה מה התם מזרח אף פני שכתוב בכ״מ הוא מזרח:נכח פני אהל מועד. שיהי' מתכוין דווקא נגד פתח אהל מועד ואם לא כיוון פסולה לפי שנאמר חוקה לעיכוב:מדמה שבע פעמים. מן הדם יהיה על כל הזאה טבילת אצבע בדם אבל שירים שבאצבע פסול:מדמה שבע פעמים. על כל השבעה הזאות יקבל בפעם אחד דם כשיעור כל ז' הזאות ולא יקבל בשני פעמים מן הפרה ואם לאו פסולה דילפי מקדשים דכתיב שם בדם. מן הדם.ושרף את הפרה לעיניו. מקיש שריפתה לשחיטתה מה שחיטתה כשהיא שלימה אף שריפתה כשהיא שלימה:והזה ושרף. מה הזאה אל נכח פני אהל מועד אף שריפה כן:לעיניו. שהיסח הדעת פוסל גם בשריפה. ומשחיטה ועד שריפה פוסל היסח הדעת חוץ מהשלכת עץ ארז ואזוב ושני תולעת:את הפרה. לרבות שיהיו עצים בשריפת הפרה ולכתחילה לא ישרוף את הפרה לבדה בלא עצים אבל בדיעבד כשירה אם שרפה לבדה באש בלא עצים כלל:את ערה ואת בשרה. כו' שלא יהיה בה הפשט ונתוח כלל. ואת דמה. שאף הדם שהיה על היד יקנח דהיינן (אחר גמר ההזאה) הדם שבאצבעו היה מקנח על העצים ושעל היד היה מקנח בשער של הפרה:ישרף. שישרוף הכל בגת אחת דווקא. שאם יצא אפי' כזית חוץ מגתה פסולה כל הפרה:ערה ובשרה ודמה על פרשה ישרף. ללמד שאין שורפים שתי פרות בגת אחת רק דווקא אחת לבדה שכל אלו הם מיעוטים:ישרף. לרבות את הפוקעים מהגת שמחזירן לאש שעל הגת:עץ ארז. אם היה כתוב עץ יכול אפילו שאר עץ יהיה כשר ת״ל ארז אי ארז יכול אפילו עלי ארז יהיה כשר ת״ל עץ ארז שיקח לבו של ארז:ואזוב. שלא יהיה לו שם לווי לא אזוב רומי ולא אזוב כוחלי ואזוב מדברי ולא כל שיש לו שם לווי:ושני תולעת. אם נאמר שני הייתי סבור אפילו צבע אדום אחר שלא מהתולעת ת״ל תולעת דווק' הנצבע מהתולעת ואם נאמר תולעת הייתי אומר שכל הנצבע מצבע התולעת שהוא כשר ואפילו מה שנצבע בפעם שלישי ואילך ת״ל ושני צבע השני מן התולעת דווקא לפי שהתולעת בעצמו הוא הראשון והשני הוא צבע השני וזהו דווקא כשר ועוד למדו חז״ל שטעימה פוסלת ופסולה לפי שאין זה שני אלא שלישי אלא כשהיו רוצים לידע אם הוא טוב הצבע היו לוקחים בקליפת ביצה ושם היו מנסים הצבע:והשליך אל תוך. שאין רשאי להשליך אלא דווקא תוך הפרה ולא חוצה לה ודווקא בפרה עצמה ישליך:שרפת. דווקא כשהתחילה הפרה לשרוף ולא קודם לכן ולא אח״כ:הפרה. כשהיא שלימה עדיין א״כ מה ת״ל אל תוך שישליך דווקא בפרה שלימה ותיכף כשהיא נפקעת ישליך לתוכה:וכבס בגדיו הכהן. לימד שמטמא בגדים וכל מקום שנאמר כבום הוא טבילה חוץ מב' פעמים. בדם החטאת כשנפל על בגד כתיב תכבס והוא כבוס ממש. וכן בבגד המנוגע בכבוס ראשון דכתיב וכבסו את אשר בו הנגע ושני אלו בז' סממנים. ודע כי בתרגום על כל כבוסי' שטעונים טבילה מתרגם ויצבע לבושוהי ועל ב' כבוסי' האלו מתרגם ויחוורון:בגדיו. כל כלים שבעולם שנגע בהן טעונים כבוס וזהו טבילה וכן בכל כבוס שבתורה מטמא כל כלים במגע ובמשא חוץ מאדם וכלי חרס שאינו מטמא א״כ מה ת״ל בגדיו שאין מטמא רק בשעת עסקו בשריפה אבל לא אח״כ [אבל הבגדים שהיו עליו כבר נטמאו הם]. ולכך כתיב בגדיו שבגדים שלו בוודאי היו עליו [גם עכשיו הם טמאים] ואין טמא אלא הבגד שנוגע בו דווקא אבל בגד העליון שאין נוגע בו אין טמא:ורחץ בשרו במים. בכל מקום שנאמר ורחץ בשרו הוא טבילה חוץ משני פעמים גבי רחיצת ידים ורגלים בביאת אהל מועד שאין טעון אלא רחיצת ידים ורגלים וכן והקרב והכרעים ירחץ במים ג״כ אין טעון טבילה אלא רחיצה ולמדים מג״ש בשרו בשרו מש״ז דכתיב ורחץ במים את כל בשרו. לימד שטעון טבילה אף כל מקום שנאמר בשרו טעון טבילה יכול שאין צריך לטבול בפעם אחד כל גופו רק אבר אבר. למדין בהיקש כי אם רחץ בשרו במים ובא השמש וטהר בפ' אמור. מה ביאת השמש כאחד אף טבילת גופו כאחד ופירוש ביאת השמש כאחד כי באמת אינו כן רק מעט מעט אלא הענין הוא שאין פסול רק כשטובל אבר אבר כל פעם אבר אחד אבל כשנכנס במים כלו כאחד הוא דומה כמו ביאת השמש שבכל פעם הוא בא מעט מתחת לרקיע ואין חוזר ומתגלה אותו המעט:במים. במי מקוה שיהיה בו ארבעים סאה ולמדין מש״ז דכתיב את כל בשרו במים שיהיה עולה בהם כל בשרו והם ג' אמות גובה ואמה על אמה רוחב והוא מחזיק מ' סאה:ואחר יבא אל המחנה וטמא כו'. סדר הפסוק היה צריך להיות וטמא הכהן קודם ואחר יבוא אל המחנה אלא ללמד שב' אילו מעכבים ביאת המחנה שאם לא כיבס בגדיו ג״כ אסור לבוא אל המחנה אלא שאין חייב כרת (רק מלקות משום ולא יטמאו וגו'):אל מחוץ למחנה. כל שילוח מחנה הכתוב לגבי טמאים אינו אלא מחנה שכינה חוץ מהטמאים שטומאה יוצאה מגופם (והיינו זב ובעל קרי ודומיהן):וטמא הכהן עד הערב. שצריך הערב שמש כשאר טמאים כמו שכתוב בפ' אמר ולא יאכל מן הקדשים וגו' ובא השמש וטהר:עד הערב. בנין אב ללמד על המשלח את השעיר המשתלח וכן פר ושעיר הנשרפי' שמטמאין בגדים ולא כתיב שם עד הערב ונלמד מכאן שטומאתן עד הערב וכן ללמד על הכתוב בפרשה זו מואסף איש טהור ואילך שלא נזכר עוד ואחר יבוא אל המחנה. ונלמד מכאן (שאסור לבוא למחנה שכינה עד הערב) וכן לענין רחיצה שאין כתיב באוסף ובמזה וכן כיבוס בגדים שבפרשת תזריע ואין כתוב רחיצה למדין מכאן שבכ״מ הוא טעון רחיצה דהיינו טבילה:והשרף אתה. ולא המסדר את המערכה ולא המצית האור טעונים כל זה רק המסייע בשעת שריפה:יכבס בגדיו במים ורחץ בשרו במים. שני פעמים במים ללמד כמו שטבילת אדם הוא דווקא בארבעים סאה ונלמד מורחץ במים את כל בשרו. מים שכל גופו עולה בהם אף טבילת כלים דווקא בארבעים סאה ואפילו מחטין וצינוריות וכך דרוש הפסוק יכבס בגדיו במים (אם הם מי מקוה ולא מעין) דווקא במים שרוחץ בשרו באותם מים המה כשרים לטבילת כלים:ואסף איש טהור. איש להכשיר את הזר שכשר באסיפת אפרה שעד כאן היה פסול כמו שכתבנו למעלה. לכך כתיב כאן איש לרבות את הזר (יומא מ״ג ע״א):טהור. לרבות האשה שג״כ היתה פסולה עד כאן שהיה צריך דווקא כהן (יומא שם) את אפר הפרה. ולא את אפר האודים שכך שנינו שכותשים הכל לאפר והעצים שהיו שם. אותם שכבר נשרפו לגחלים היו כותשים ומה שהיה נשאר עדיין עץ היו משליכין לחוץ וכך נדרש את אפר הפרה דווקא ולא האודים שלא נשרפו לאפר שאינן בכלל אפר הפרה יכול ממעט אני אותם האודים שכבר נשרפו לגחלים ת״ל מעפר שרפת החטאת ולא כתוב שם מאפר הפרה שכל מה שנשרף ואפילו מן האודים הוי בכלל שרפת החטאת ונכתש לאפר:והניח מחוץ למחנה. לא היה צריך לכתוב והניח אלא ואסף איש טהור כו' אל מחוץ למחנה ובא ללמד שצריך כוונה דהיינו שיש לו דעת אבל חרש שוטה וקטן פסול באסיפת האפר אבל אשה כשירה לפי שיש לה דעת:אל מחוץ למחנה. חוץ לשלש מחנות דהיינו בהר המשחה במקום שריפתה:והניח מחוץ למחנה והיתה לעדת בני ישראל למשמרת כו'. לפי שאפרה נתחלקה לג' חלקים (אחד בחיל שממנו היו מזין לכל העוסקים בשאר הפרות וחלק אחד אצל הכהנים בהר המשחה ואחד לכל ישראל) ואלו הג'. מחוץ למחנה. אותה שהיא אצל הכהנים. לעדת בני ישראל. זה שהיה אצל כל ישראל. למשמרת. אותה שהיה בחיל למשמרת לדורות:למשמרת למי נדה. לפי שכל הדברים הפוסלים בפרה דהיינו היסח הדעת ונעשה בה מלאכה וכדומה פוסלים ג״כ במים חיים וכל זה קודם שנתנו בה האפר אבל משנתנו האפר אזי אין פוסל בה דברים הללו ולכן כתיב למשמרת למי נדה שיהא האפר משמרת למים שעד שלא נתנו היו המים עצמם צריכים שמור ומשנתנו לתוכם האפר הוא שומר המים:במקום טהור. אפילו כלי חרש שנגע בשרץ מגבו כשר (ולימד הכתוב כאן) שאם היה בכלי חרס מים של חטאת אינם פסולים בנגיעת שרץ (שנגע קודם בכלי) אבל כשהניחו את הכלי על גבי השרץ נטמאו המים וזה רמוז במקום טהור דווקא שהיה המקום טהור אבל כשהעמיד הכלי על השרץ אזי המקום שעומדים שם הוא מקום טמא אבל בנגיעה אין חשש לפי שהמקום טהור הוא:במקום טהור. שאין מי חטאת ניצול בצמיד פתיל באהל המת:חטאת. ללמד שמועלין בפרה כמו בחטאת יכול אפילו לאחר שנעשה אפר ת״ל היא שאין מועלין באפרה:וכבס האסף. שמטמא בגדים במשא וכ״ש במגע ומנין שאף במגע. אין לך דבר שמטמא במשא ואין מטמא במגע:את אפר הפרה. דווקא אפר הפרה בעצמה מטמא אבל לא כשנתערב עם אפר אחר אם לא שיש רוב מן אפר הפרה:וטמא עד הערב. ולא כתיב כאן ואחר יבוא אל המחנה שנלמד מן הכתוב למעלה כמבואר והענין שלא נכתב כאן וצריך ללמוד אותו לפי שכל הכתוב למעלה הי' דווקא בכהן ודבר הכתוב בהווה שעיקר דירתו הוא במחנה במקום קדוש הוצרך לכתוב שם שלא יבוא אל המחנה אבל כאן שגם ישראל כשר לכן לא צריך לכתוב ואחר יבוא אל המחנה ודרך התור' לדבר בהווה (שהישראל גם בלא זה לא היה צריך להיות במחנה שכינה):והיתה לבני ישראל ולגר הגר וגו'. מכאן ואילך דיני טומאה וטהרה של פרה ועד כאן היה עשיית הפרה. וזה הוא כלל והיתה לבני ישראל כו' ואחר כך הפרטים ואחר כך עוד כלל סוף הפרשה והיתה להם לחקת עולם כלל ופרט וכלל:לבני ישראל. מיעט נכרים מכל טומאות שאין טמאים בשום טומאה אלא שעשאום כזבים. יכול אף גר יהיה טהור ת״ל ולגר:הגר. לרבות נשי גרים שנתגיירו עמהם ורמוז בזה שכתוב כאן ולגר. הוא הגר בעצמו. הגר. הוא הדר עמו ואלו הם הנשים:בתוכם. לרבות העבדי' שהם אצל הישראל והם בתוכם ממש אבל הגר לא הוי בתוכם ממש רק הוא נחשב בפ״ע:לחקת עולם. שאפי' ח' מכל האמור בפ' מעכב וזהו חוקה:הנגע במת לכל נפש אדם וטמא שבעת ימים. ולהלן כתיב כל הנגע במת בנפש האדם כפל הפסוקים דרשו רז״ל הנוגע במת זה מת שלם ומניין להביא כזית מן המת ת״ל כל הנגע במת והענין שלמדו על כזית לפי שתחילת יצירת האדם הוא בכזית עוד למדו לכל נפש אדם שדם המת מטמא מניין אפי' רביעית ת״ל לכל נפש אדם שתחילת נתינת דם באדם הוא רביעית שמתחילה בשעת יצירתו הוא בלא דם ואח״כ כשנתגדל מעט אז בא לו הדם כשיעור רביעית:לכל נפש אדם. לרבות בן שמונה שאע״פ שהוא אינו מיטמא כשנוגע בטומאה אבל אם הוא מת מטמא אחרים. עוד מרבה לכל נפש אדם לפי שכל מעינות המת הוא טמא ומעינות בן שמונה טהור יכול אפי' דמו טהור ת״ל לכל נפש אדם לרבות דמו של בן שמונה שטמא:אדם וטמא שבעת ימים. אבל לא שארי טומאות מטמאין שבעת ימים:במת בנפ' אדם. שאין מטמ' דם אלא במת בלב' אבל לא בשא' טומאו'הוא יתחטא בו. כל המקבל טומאה מקבל הזאה:בו. בכשר ולא בפסול שאם לא עשו דבר אחד כמצותה לא עלתה הזאתו:ביום השלישי וביום השביעי. בין יום השלישי ובין יום השביעי דווקא ביום ואם הזה בלילה פסול. השלישי השביעי ולא קודם ולא מאוחר:וביום השביעי יטהר. שאין טהור אלא לאחר הזאה שניי' אבל לאחר הזאה ראשונה עדיין בטומאתו:ואם לא יתחטא וגו' לא יטהר. דווקא ביום השלישי ויום השביעי יזה אבל כשהזה בשאר ימים הן שהזה קודם דהיינו יום שני ויום ששי ואף כשהזה לאחר זמן דהיינו רביעי ושמיני לא עלתה לו הזאתו:לא יטהר. ואין טהור שנטמא חייב כרת אלא כשנכנס טמא אל מקדש השםכל הנגע במת. לרבות חיבורין של מת דהיינו שערו וצפרניו ושיניו שאין מטמאין כשהם מופרשים מהמת אבל כשהם מחוברים מטמאים מריבוי דכל:אשר ימות. דווקא כשהוא מת אבל הגוסס הוא כחי ואין מטמא:ולא יתחטא כו'. אפי' טבל רק שלא הזה חייב כרת על ביאת מקדש:ונכרתה הנפש. הכרת היא בנפש:הנפש. ולא צבור:ההוא. דווקא מזיד אבל לא שוגג או מוטעה או אנוס:מישראל. וכל ישראל הם בשלום שאין נענשין אחד בעד חבירו:כי מי נדה לא זרק עליו. דווקא עליו אבל נתכוון להזות על זה ונפל על אחר פסול בין באדם בין בכלים:טמא יהיה. לרבות טבול יום שחייב כרת אם נכנס למקדש:עוד טמאתו בו. לרבות מחוסר כפורים אם נכנס למקדש ואפי' היזו עליהם חייבים כרת:אדם כי ימות באהל. דווקא אדם מטמא באהל וזהו שאמרו חמור מכולם המת שמטמא באהל מה שאין כולם מטמאין:כי ימות. שאין מטמא באהל עד שימות:כל הבא אל האהל. היינו שבא לאחר מיתה:וכל אשר באהל. שהיו שם בשעת מיתה:כל הבא אל האהל. דהיינו אדם שבא שם:וכל אשר באהל. היינו כלים ושאר דברים:הבא אל האהל. דווקא שבא לתוך האהל אז נטמא אבל כשנגע באהל אין טמא רק בית סתום או קבר סתום מטמא כל סביביו אבל לא פתוח:הבא אל האהל. הם דברים המביאים את הטומאה ודווקא אם הם באהל אבל לא כשחוצץ בפני הטומאה ואף שהאהל הוא טמא בעצמו כמו שיבואר להלן אעפ״כ חוצץ אבל שאר דברים חוץ מאהל כל דבר הטמא אין חוצץ אבל באהל אינו כן מדכתיב כל אשר באהל דווקא:יטמא שבעת ימים. לימד על טומאת אהל שטמא ז' ימים וכן כתיב בטומאת מגע שבעת ימים ובטומאת משא אין כתיב בפרשה זו כלל טומאת ז' ימים ונכתב בפ' מטות כל הרג נפש וכל נגע בחלל דאין מובן כל הורג נפש וכי אין זה נוגע בחלל אלא ע״כ הורג נפש אף שלא נגע דהיינו שהרגו בדבר אחר ואף בעץ אם המיתי טמא ואף שלא נגע בחרב דהיינו שכרוך על החרב שום דבר או שהרגו בפשוטי כלי עץ ג״כ טמא וזהו מטעם משא לפי כשהרגו בוודאי הסיטו מעט וטמא מחמת משא. וכל אשר באהל. לרבות הן הבא אל האהל דהיינו אדם והן אשר באהל דהיינו כלים כמו שכתוב למעלה סיים בדין מביאין את הטומאה וחוצץ וכן וכל אשר יגע מרבה בין אדם ובין כלים:וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו. פתוח שהטומאה נכנסת לו דרך פתחו וזהו כלי חרס וכלי נתר אבל לא כלי שטף שהטומאה נכנסת לו דרך גבו:אשר אין צמיד פתיל עליו. הא יש צמיד פתיל טהור פי' צמיד היא הדבק שהכסוי דבק בכלי וכמ״ש ויצמד ישראל כו' (וכן פי' הרד״ק בשרשים). פתיל הוא הכסוי עצמו וכמו שכתוב חתמך ופתילך שקאי על טלית שהיה מתכסה בו:עליו. ללמד דווקא בכלי חרס בעינן שיהי' צמיד פתיל עליו אבל האהל אם הוא פתיל לבד אע״פ שאין צמיד. מציל באהל המת דהיינו הבור והדות:טמא הוא. לאפוקי כלי שטף שאין מצילו הכלי חרס [והוא אסמכתא בעלמא שאינו מציל בצמיד פתיל כלי שטף שבתוכו ועיין פ״א דעדיות משנה י״ד]:טמא הוא. למעט בית המנוגע כמו שסובר ר' יוסי בנגעים פרק י״ג משנה י״ב ר' יוסי אומר כל המציל צמיד פתיל באהל המת מציל מכוסה בבית המנוגע. וכל המציל מכוסה באהל המת אפי' מגולה בבית המנוגע טהור (וא״כ בדבר הטעון צמיד פתיל במת ממעט תיבת הוא בית המנוגע. ובאהל שאין צריך רק פתיל ממעט תיבת הוא אפי' מגולה):וכל אשר יגע על פני השדה. דרשו רז״ל להוציא את העוברין שאין מטמאין כשהם בבשר האשה והוא מחלוקת ר' ישמעאל ור' עקיבא (חולין ע״ב ע״א) אי עובר במעי אשה טהור או טמא ולכאורה מה פליגי טומאה בלועה היא אלא הנפקותא אם הוציא הולד אבר אחד למ״ד עובר במעי אמו טהור הוא אזי אף שנגע באבר ההוא טהור ולמ״ד טמא אזי הנוגע בו באבר טמא ולפ״ז הדרש נדרש כך וכל אשר יגע על פני השדה דווקא בגלוי להוציא העוברין שאין מטמאין והיינו כשהוציא אבר כמ״ש ודווקא כשהוציא אבר אחד חוץ מהראש שאם יצא הראש הרי הוא כילוד ובוודאי מטמא והוי כמו על פני השדה ולא נתמעט ממיעוט על פני (שגם בכאן יצא הפנים):בחלל חרב. עכשיו חושב הדברים המטמאים באהל וה״פ הפסוק וכל אשר יגע על פני השדה הוא המטמא בנגיעה ואח״כ חושב דברים אחרים המטמאים באהל. בחלל חרב היא אבר מן החי שיש עליו בשר כראוי ואין פי' בחלל חרב שנהרג ממש רק שעודנו חי וחתכו ממנו אבר. חרב. ללמד חרב הרי הוא כחלל:או במת. לרבות אבר מן המת שיש עליו בשר כראוי:או בעצם אדם. דרשו חז״ל (הוא פ״ב דאהלות משנה א') רובע עצמות ורוב הבנין ורוב המנין מן הגויה לכך נאמר כאן בעצם אדם להורות דווקא מה שהוא מהאדם דהיינו מהגויה. אבל להלן נאמר בעצם סתם ששם אפילו כשעורה טמא:או בקבר. לרבות קבר סתום שמטמא כל סביביו וכל אלו הדברים מטמאים באהל:ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת. כתיב כאן ולקחו לשון רבים לרבות כל הכשירים שבאסיפה וכאן יש עוד שני דברים מילוי מים וקדוש אפר ולכך כתוב כאן ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת אותם שכשרים לאסוף שרפת החטאת יהיו ג״כ למילוי מים ולקידוש לרבות אשה ולהוציא חש״ו:לטמא. אין צריך לקדש לכל טמא בפני עצמו אלא יכולים לקדש לכמה אנשים:ונתן עליו מים חיים אל כלי. משמע שהמים יהיו בכלי ומשמע שהאפר יהי' תחילה בכלי מדכתיב ונתן עליו מים חיים אלא בפסוק זה יש שניהם מילוי מים וגם קידוש אפר. תחילה ממלא מים בכלי ונותן אפר על המים ואח״כ יערב אותם המים עד שיעלה למעלה. אל כלי. דווקא בכלי לאפוקי השוקת שבסלע אין מקדשין בה ואין מזין בה. חיים. ולא מוכין [ר״ל מלוחין ופושרין וכ״ה במסכת פרה פ״ח משנה ט'] ולא מכזבים:חיים אל כלי. שתהא חיותן בכלי לאפוקי המפנה את המעיין לתוך הגת פסולה ור״ל שתה' חיותן דהיינו בעוד הן בתוך המעיין אז יקחם בכלי אבל לא כשהיו במקום קרקע אחר דאז פסולין:ונתן עליו מים חיים אל כלי. כתיב ונתן לשון יחיד וכן עליו למעט שלא ימלא לדבר אחר ולא יעשה מלאכה אחרת עמה ולא (יעשה אדם קידוש ולא מילוי לשני בני אדם) ואם עשה פסול והיינו דכתיב ונתן לשון יחיד וכן עליו שנדרש ממנו קידוש כמ״ש ומים חיים אל כלי שנדרש ממנו המילוי יהי' דווקא עליו דהיינו בכלי אחד ואדם אחד ולא בב' כלים ולא לב' בני אדם:ולקח אזוב. אף דלא כתיב כאן אגדת כמו גבי פסח [ילפינן בג״ש מפסח לקיחה לקיחה שצריך ג' קלחים וכ״ה במסכת פרה פי״א משנה ט' וע״ש]:וטבל במים. ובלבד שלא יספג:במים. שיהי' במים שיעור הזאה שאם קידש פחות משיעור הזאה בכלי זה ופחות בכלי זה פסול עד שיהיה במים שטובל בו שיעור הזאה:איש. להוציא את האשה:טהור. לרבות הקטן ולכאורה הוא תמוה והוא היפך דרש איש טהור הכתוב למעלה שמרבה אשה ומוציא קטן אבל הענין הוא לפי שאין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות וא״כ כאן כתוב בשני המקומות איש טהור וא״כ מה שלמעלה הוי למעט ע״כ כאן הוא לרבות ומה ששם הוא לרבות ע״כ כאן הוא למעט:וטבל והזה. מה טבילה איש טהור וכו' כדלעיל אף והזה כו' כדלעיל להוציא אשה ולרבות הקטן ומקיש טבילה להזאה מה הזאה ביום אף טבילת אזוב ביום לאפוקי טבל בלילה והזה ביום או אפכא פסול:על האהל ועל כל הכלים ועל הנפשות. לרבות שיכול להזות אפילו על מאה אנשים בפעם אחת ואין צריך על כל הזאה טבילה ולכך אפילו שיורי הזאה דהיינו שהזה על האחד יכול להזו' אחר כך עוד על השני וזהו מדלא כתיב מן המים אלא והזה סתם. ועל על הכלים ועל הנפשות. מקיש נפשות לכלים מה כלים הזאתן שלא מדעתן דכלים לאו בני דעת אף הנפשות אין צריכין שיהיו דעתן לזה. ואמר רבינו הגאון דבמצורע גבי הזיית הדם מן הצפור לא נזכר במשנה (נגעים פ' י״ד משנה א') רק והזה עליו שבע פעמים וגבי השמן נזכר במשנה (שם משנה יו״ד) על כל הזייה טבילה לפי שאצל השמן כתיב בפסוק והזה מן השמן למעט שבכל פעם יטבול אצבעו בשמן אבל גבי הזיית הדם כתיב סתם והזה על המטהר ולא כתיב מן הדם:על האהל. לימד שהאוהל טמא הוא. ועל כל הכלים. לפי שכתוב למעלה וכל אשר באהל יטמא שומע אני אפי' חבילי קש וקנים ת״ל הכלים יכול אפי' כל הכלים ת״ל בפ' מטות וכל בגד וכל כלי עור וכל מעשה עזים שדרשו רז״ל עזים זה שק מעשה לרבות כלי עצם ואח״כ כתי' וכל כלי עץ וכלי מתכות ובפ' זו כתוב כלי חרס וכלי נתר (והיינו וכל כלי פתוח וגו' דאיירי בכ״ח וכתיב אל כלי סתם לרבות אפי' כלי נתר וכ״ה במשנה דפרה פ״ה) הרי ח' מיני כלים שדווקא הם מקבלים טומאה ובגד ושק אין צריכים להיות כלים שלכך לא כתיב בהני תרי כלי כמו באינך וכל לרבות אריג כל שהוא שטמא או שברי כלי או מטלית שהיא שלש על שלש מקבל טומאה:ועל הנפשות. לפי שלמעלה כתוב הבא אל האהל דמשמע גדולים מניין לרבות קטנים ת״ל ועל הנפשות אפי' קטן בן יום אחד:אשר היו שם. דווקא אותם הנפשות אשר היו שם בבית ממש הן טמאין לאפוקי עובר במעי אמו שאע״פ שהוא באהל המת אין העובר מקבל טומאה לפי שטהרה בלועה אינה מיטמאה ואם נולד אחר שיצא המת אין טמא הולד לפי שלא נקרא אשר היו שם בשעה שהמת הי' בבית:ועל הנגע בעצם כו'. הוא טומאת מגע ולא באהל (דקאי על עצם כשעורה):בחלל. אבר מן החי שיש עליו בשר כראוי:או במת. אבר מן המת שאין עליו בשר כראוי:בקבר. קבר שלפני הדיבור או של נכרים מטמאים במגע ולא באהל פי' שכנגד המת מלמעלה אם נגע בקבר אז הוא טמא מחמת מגע דטומאה בוקעת כו' אבל כשנוגע שלא כנגד המת אזי אין טמא שאין מטמא באהל:והזה הטהר על הטמא. דרשו חז״ל ללמד על טבול יום שכשר בפרה ולכאורה הוא תמוה הא כתיב בפירוש הטהור ואמר רבינו ע״פ הכלל כל מיעוט אחר מיעוט הוא לרבות ואמרו בירושלמי מה שלא כתיב ריבוי וכתב מיעוט אחר מיעוט שהמיעוט הב' אינו עוקר המיעוט הא' לגמרי רק שמרבה קצת. וכאן הוי נמי מיעוט אחר מיעוט דלמעלה כתיב וטבל במים איש טהור דהוי ג״כ מיעוט וא״כ הוי מיעוט זה השני לרבות וטמא ממש אי אפשר לרבות שבוודאי יעקור דרש זה כל התיבה שכתב טהור אלא נרבה טהור במקצת והיינו טבול יום שהוא מדרגה הראשונה מהטהרות:על הטמא. איפליגו ר״ע וחכמי' (יומא דף י״ד ע״א) ר״ע סובר על הטמ' טהור פי' אם הזה על הטמא אז המזה טהור ואם הזה על טהור אז המזה טמא וחכמים סוברים על הטמא דבר המקבל טומאה אם הזה עליו אין נפסל שירי ההזאה אבל אם הזה על דבר שאין מקבל טומאה נפסל שירי הזאה:והזה הטהור על הטמ' ביום הג' וביו' הז'. אפילו לתרומ' ולמעש' צריך ג' וז' לפי שלא כתו' למעל' רק לקדשים. וכבס בגדיו ורחץ במים. לאחר הזאה הוא צריך טבילה לאפוקי שאם טבל קודם לכן אין מועיל לו כלל אלא הזא' מקוד' ואח״כ כביס' בגדיו ואח״כ ט״ג:ורחץ במים וטהר בערב. שינה כאן שבכל מקום כתיב וטמא עד הערב וטהר לפי שחז״ל אמרו במשנה טבל ביום כו' פסול אבל הוא עצמו טובל בלילה וזהו פי' הפסוק וכבס בגדיו ורחץ במים וגו' ששני הדברים יכול לעשות בערב כביסה ורחיצה ובזה יטהר:ואיש אשר יטמא ולא יתחטא ונכרתה. אם נאמר אדם הייתי ממעט רק כלים שהכניסום למקדש שאין חייבי' עליה' כרת לכך כתי' ואיש למעט ג״כ קטן:ונכרתה הנפש ההוא מתוך הקהל. לרבות הגרים שאף הם בעונש זה כי כל מקום שנאמר הקהל או קהל הוא מורה על גרים לפי שפסוק זה מורה לדורות ולכך איצטריכו לרבות גרים:כי את מקדש ד' טמא. ולמעלה כתיב את משכן ה' טמא ודרשו רז״ל ואמרו אם נאמר משכן הייתי סבור שנמשח בשמן המשחה ואם נאמר מקדש הייתי סבור שקדושתו קדושת עולם:מי נדה לא זרק עליו. מיעוט שאם נתכוין להזות על אחד והזה ממנו על השני פסול וכן הדין בכלים. ולמה נאמר שני מיעוטי' שגם למעלה כתיב עליו. דרשו רז״ל שבין אם היו אדם והכלי' השניים צריכין הזאה ובין שלא היו צריכין הזאה אעפ״כ ההזאה פסולה:טמא הוא. בהווייתו שמטמא כלים וכל הטומאו' שהיו בו כשנגע במת גם עתה הוא כן:הוא. למעט כלים שנגעו באדם אע״פ שטמאים ז' אינם צריכין הזאה לפי שאין צריכין הזאה אלא האדם והכלים שהיו שם או האדם אפי' נגע באותם הכלים כמו שכתו' בחלל חרב כו' אבל הכלי' שנגעו באדם שנטמא במת טמאין טומאת שבעה אבל אין צריכים הזאה שתיבת הוא הוי מיעוט דוקא הוא טעון הזאה ואין דבר אחר טעון הזאה:והיתה להם לחקת עולם. בין במקדש בין בגבולין בין בזמן בהמ״ק ובין שלא בזמן בהמ״ק צריכין להחזיק עצמם בטהרה:ומזה מי הנדה וגו'. דרשו רז״ל מזה זה נושא שהנושא מי הנדה יכבס בגדיו ומה שכתוב מזה שיהיה שיעור הזאה וא״כ בנושא יש קולא שצריך להיות דוקא שיעור הזאה ואם לאו אז אף האדם עצמו טהור אבל חומרא יש שטעון כיבוס בגדים ובנוגע להיפך אין טעון כיבוס בגדים ומטמא אף שאין בו שיעור הזאה ובג' מקומות יש חילוק בין מגע למשא כאן מי חטאת שיש בהם כדי הזייה ובנבילה ובמרכב:ואגב אמר רבינו הגאון לכאורה הוא תמוה שבתורה כתוב מפורש שהמזה טמא ורז״ל דרשו שהמזה טהור אך אמר רבינו שהדין הוא אותם שהיו מטוהרים על גב חטאת לא היו מטמאים כלל את מי חטאת בשום אופן ואפי' שכשכו ידיהם לתוך המים וזהו מה שכתו' והזה הטהור על הטמא דווקא טהור כה״ג ומה שכתוב כאן ומזה מי הנדה הוא טמא באמת בין מזה ובין נושא אם אינם טבולים לחטאת אבל הטעם שהמזה פסול הוא מטעם נושא ושיהיה בו שיעור הזייה:וכל אשר יגע בו הטמא יטמא. לימד על האדם שמטמא כלים טומאת שבעה וזהו שכתוב בפ' מטות וכבסתם בגדיכם ביום השביעי וא״כ כבר יש לנו לימוד שטעונין כיבוס וטמאים שבעה וחלוק טומאת מת משאר טומאות שבשאר טומאות אין מטמא בגדים אלא בשעת חיבורו לטומאה אבל בטומאת מת אפי' נגע ביום השביעי לטומאתו הוא מטמא. וכל זה דווקא בכלים אבל אם נגע באדם אפי' אותו האדם שנגע במת עצמו נגע באדם אחר אותו אחר אין טמא רק טומאת ערב וזהו שכתוב והנפש הנגעת תטמא עד הערב ולא יותר:[א״ה לפ״ד הגאון קאי הפסוק וכל אשר יגע בו הטמא יטמא דכתיב סתם טומאה דמשמע טומאת ז' ככל טומאת מת. והוא על בגדים שנוגע הטמא מת אף לאחר שפירש מן המת כמו שנא' פ' מטות וכבסתם בגדיכם וגו' וסיפא דקרא והנפש הנגעת תטמא עד הערב קאי על אדם שנגע בטמא מת ובוודאי הדין דין אמת. אבל נראה לפרש באופן אחר דקאי הכל על אדם שנגע בטמא מת כי תלמוד ערוך בידינו שחיבורי המת מטמא את הנוגע בו טומאת ז' וכיון שפירש מן המת אינו מטמא אדם רק טומאת ערב. ושפיר מדוייק לישנא דקרא. וכל אשר יגע בו הטמא ר״ל כל זמן שהטמא בו במת בחיבורין אזי יטמא סתם טומאה של מת והוא טומאת ז'. והנפש הנגעת. ר״ל אחר פרישתו מן המת. תטמא עד הערב. ר״ל טומאת ערב לבד ולא טומאת ז' ואם כן הותר הספק של הגאון בעל משנה למלך (פרק ה' מהלכות טומאת מת הל' ב') אם טומאה בחיבורין דאורייתא ולפי דברינו מוכח שהוא מדאורייתא ]
